גבע קרא עוז

קראתי כבר לא מעט סיכומים של העשור המוסיקלי האחרון. על רובם שרתה סוג של תוגה. לעתים, כמו בסיכום העשור של המוזיקה הישראלית ב-7 לילות, היתה זו קינה של ממש. במקרים אחרים, הסיכום היה מלווה רק בתחושת דכדוך קלה. אני יכול להבין את המקור לרגשות ולתחושות האלו, אבל אני לא ממש מזדהה איתן. לטעמי היה זה עשור מוזיקלי מרתק, מרגש ומסעיר.

השינויים בעולם המוסיקה לאורך העשורים קשורים בדרך כלל להתפתחויות טכנולוגיות. מהמצאת הגיטרה החשמלית, דרך הסינטיסייזרים הראשונים, עליית רשתות הכבלים הבינלאומיות – ובעשור האחרון – האינטרנט. נוסטלגיה היא עניין חמים ונעים, אבל איך אפשר להתגעגע באמת לעידן שבו היינו יכולים לשמוע מוסיקה טובה במשך שעתיים בשבוע ברדיו ולחכות חודשים לייבוא מסודר של תקליטים מחו”ל? האינטרנט וירידת עלויות ההקלטה שברו את המונופולים של חברות התקליטים על הייצור וההפצה, הביאו לפריחה אדירה בכמות המוסיקאים הנהדרים שאפשר להיחשף אליהם, ויצרו גן עדן מוסיקלי.

ברוב הסיכומים שקראתי, עיקר הקינה הייתה על חסרונו של “טרנד מוביל”, ז’אנר מוסיקלי שכובש וסוחף את העולם, כמו הפאנק, הניו-ווייב, הג’ראנג’ או הטריפ-הופ. מוזר שדווקא מי שבדרך כלל אמונים על התנגדות לעריצות טעם הרוב, תומכים, או לפחות מתגעגעים לעריצות תרבותית אחרת – עריצות הטעם הטוב (שלהם).

עשרת השירים שהכי אהבתי בעשור הזה

1. Dondante – מיי מורנינג ז’אקט

להקה נהדרת באופן כללי, אבל איכשהו בשיר הזה הכל התחבר לה. מאסטרפיס שכבש אותי מהשמיעה הראשונה, וזה עדיין לא עבר לי.

2. בתוך הצינורות – אלג’יר

התקליט העברי החשוב של העשור. השיר הכי כואב, מרגש, קורע ומנסר נפש ששמעתי מזה הרבה מאוד שנים.

3. בק – lost cause

ככה זה נשמע כשנפש של אמן גדול נשברת

4. ג’י ויוז – מיוז ברייקס

שיר הנושא מאלבום הבכורה הגאוני של יונתן דגן. כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים בעשור הזה, ובוודאות השיר שראיתי הכי הרבה בהופעות.

5. אליוט סמית – pretty

רגע אחרי מותו-התאבדותו יצא האלבום הטוב ביותר של סמית, אסופת שירים מושלמים, שמשרטטים את הדיוקן הכי עצוב של גאון שנפרד מהעולם מאז אלבום האנפלאגד של נירוונה.

6. ניק קייב – Thers she goes my beautifull world

לטעמי האמן הכי גדול ב-30 השנה האחרונות, שידע עוד עשור אדיר מלא ביצירה משובחת – שבשיאן הקלאסיקה הזו.

7. אילז – היי מן

אחד ההרכבים ששרד טוב יותר את המעבר מהניינטיז למילניום החדש. בלי חברת תקליטים, בלי כסף, אבל עם הכשרון הכי מזוקק בעולם – אי המשיך לכתוב שירים אדירים,  וזה גם קליפ שאני אוהב במיוחד.

8. אמדאו ומריים – politic amagni

הצמד ממאלי שמגיע עוד רגע לישראל הוא ההרכב המפתיע של העשור הזה, שרק מוכיח כמה מוזיקה מדהימה עדיין נמצאת מחוץ לרדאר של המאזין המערבי הממוצע. זה השיר שהכי אהבתי מהאלבום הנהדר שלהם עם המפיק המוזיקלי הצרפתי המצוין מאנו צ’או.

9. הדרה לוין ארדי – Break me down

את האהבה להדרה קשה להסביר במילים. היה צריך להיות שם איתה, בלילה, בקמלוט ז”ל, עם הפסתנר המקרטע, הדראגס שרוקדים עם רואי החשבון, בקבוק היין המתרוקן – והשיר המדהים הזה, שתמיד שובר אותי מחדש.

פליימינג ליפס – Sound Of Failure

יציבות. זה שם המשחק אצל אחת מלהקות הרוק הגדולות של העשורים האחרונים שלא מפסיקה לחדש, להציע לשעשע – ובשיר הזה ספיציפית – לעשות את זה בצורה מושלמת.

וחוץ מזה היתה בעשור הזה עוד כמות אדירה של מוזיקה טובה.

• ישראלים: רמי פורטיס, ברי סחרוף, עמיר בניון, אחד חלקי אחד, נקמת הטרקטור, רונה קינן,  שילה פרבר,  אביתר בנאי, נעמה הילמן,  מיכה שטרית, שמוליק קראוס, פונץ, יוסי פרץ, מוקי, יובל שפריר, רות דולורס וייס, ג’ירפות’, דניאלה ספקטור, אהוד בנאי, עמיר לב, אסף אמדורסקי,  האנשים, הדג נחש, קוב, פאנסט, ענת דמןן ז”ל, שלום גד, בלקן ביט בוקס, גבע אלון, נעם רותם, התפוחים, יונתן רזאל, שולי רנד, קולולוש, אטליז, כנסיית השכל, איזבו, טל וייס, אילן וירצברג, ערן צור, ירונה כספי,  שרון רוטר ועוד ועוד ועוד

• לועזים: אאוטקאסט,  איימי ווינהאוס,  אמינם, ג’וני קאש,  אל.סי.די סאונד סיסטם, ווילקו, דמיאן מארלי, אוי ואבוי, אלישיה קיז, בלאק קיס,  פרנץ פרדיננד, לאב איז אול, סטורקס, וויט סטרייפס, אבלנשז, פורטיסהד, בוב דילן, מיוז, בת’ אורטון, רג’ינה ספקטור, סילבר ג’וז,  לואו, ביירות, אייר, ג’יימי לידל, מובי, איימי מאן, טווילייט סינגרס, סטילי דן, אלבו, גולדפראפ, אלישיה קיז, סופר פרי אנימלס, בטה בנד, מרקיורי רב, טרייסי צ’פמן, מייסי גריי, אריקה באדו, אר.אי.אם, רד הוט צ’ילי פפרס, רופוס ווינרייט, איאן בראון, ניטין סוואני, קרן אן, נטלי מרצ’נט, מורצ’יבה, בת’ גיבונס, סיינט אטיין, ג’ון קייל, בנג’מין ביוליי, בלונד רדהד,  בטה בנד, בלק אייד פיז, מוריסי, דובס, כימיקל בארד’רס, מידלייק, מייסי גריי, איזאבל קמפבל, MGMT, סינדי לאופר, why

• ושלא לדבר על כמות המוסיקה המדהימה שעוד לא הספקתי להתעמק בה כראוי, למשל האלבומים של ליארס, טי.וי. און דה רדיו, שינס, אינטרפול, ארקייד פייר, קילרס,  ריאן אדמס, פי ג’י הארווי, קניה ווסט,  רדיוהד, סיגר רוס, יה יה יס, קט פאוור, ג’יי זי,  ברוס ספרינגסטין, ווקמן,  הרקולס אנד דה לאב אפייר, פוסטל סרביס, רפצ’יור, דה נייף, אנימל קולקטיב, ניו פורנוגרפרס,  הוט צ’יפ, סופיאן סטיבנס, אוף מונטריאול, דיזי רסקל, קליניק, קווינס אוף סה סטונאייג’, סטריטס, נשיונל, בנד אוף הורסס, סוניק יות’, מאונטן גוטס, ארקטיק מנקיז, אוקרביל ריבר, קומון, בלוק פארטי, גרנדדי, באדלי דרון בוי, ג’יל סקוט, ת’יברי קורפריישן, פיונה אפל, הוברפוניחק, דיביין קומדי, ספירטיואלייז, סטרסיילר, טורין ברייקס, לוסינדה וויליאמס, רוברט וויאט, ג’יל סקוט, דת אין וגאס, לאקי ג’ים, דרזדן דולס, לאמבצ’ופ, אנתוני והג’ונסונס, גורילאז, קייזר צ’יפס, נשיונל, אוף מונטריאול,מארס וולטה, דיווין קומדי, עוד ועוד ועוד…

עשור רע, הא?